לא רק פרחים.דרך לומר הכול.

מגיל 12 אבא שלי היה מביא לי פרחים. אצלנו, במשפחה ממוצא סובייטי, יום האישה הוא יום שלא מפספסים, ומגיל 12 כבר "נחשבתי לאישה", וככה בעצם הכול התחיל.

מאז, פרחים הפכו לחלק מאוד משמעותי בחיים שלי. גם במערכות יחסים הייתי מקבלת פרחים לא מעט, ותמיד היה אפשר לראות עליי עד כמה הם מרגשים אותי. עם הזמן הבנתי שאני לא אוהבת רק פרחים, אני אוהבת את מה שהם עושים לאנשים. את החיוך, את ההתרגשות, את התחושה שמישהו חשב עלייך והשקיע בך.

כבר מגיל 13 ידעתי שאני רוצה שיהיה לי עסק משלי. בגיל 14 התחלתי לעבוד במפעל, וכעבור זמן קצר כבר קיבלתי אחריות וניהול של מחלקה. הרצון ליצור משהו משלי תמיד היה שם, אבל במשך הרבה שנים עדיין לא ידעתי בדיוק באיזה תחום.

חיפשתי את המקום שלי דרך לימודי תעשייה וניהול, תחילה במסגרת י״ג ובהמשך בתואר ראשון, ובמקביל ניסיתי להתקדם למסלול צבאי שבו שאפתי להשתלב כקצינה.

אבל באמצע הדרך עברתי תקופה מורכבת מאוד. חוויה אישית טראומטית, לצד טלטלה במסגרת התוכנית שעליה עבדתי במשך שנתיים, גרמו לי לעצור ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה לעשות עם החיים שלי.

דווקא מהמקום הזה נפתחה בפניי אפשרות לבחור מחדש.

לאט לאט הנקודות התחילו להתחבר. קיבלתי פרחים מבן זוגי שהם בסגנון שאני הייתי רוצה לקבל כל הזמן, ומשם הגיעה השראה והבנתי שהמקום שלי נמצא ביצירה. לרגש אנשים, לקחת משהו יפה ולהפוך אותו למשהו שמישהו אחר יזכור.

כשהתחלתי ללמוד שזירת פרחים, הכול הרגיש פתאום נכון. גיליתי לא רק כמה אני אוהבת את התחום, אלא גם כמה אני טובה בו. עד היום יש משהו שמדהים אותי בכל פעם מחדש: איך מפרחים בודדים, שכל אחד מהם יפה בפני עצמו, אפשר ליצור יחד משהו כל כך שלם ומיוחד.

היום אני גאה בכל זר שאני יוצרת, בכל פרט קטן ובכל רגע שבו העבודה שלי מצליחה לרגש מישהו אחר.